פודקאסט מס' 299: מה היוונים והרומאים הקדמונים חשבו על גבריות

פודקאסט מס' 299: מה היוונים והרומאים הקדמונים חשבו על גבריות

_____________________


ליוון העתיקה ולרומא יש השפעה רבה על רעיון הגבריות שאנו מקדמים על אמנות הגבריות. למעשה, התפיסה הקלאסית הזו של גבריות הייתה עד כמה מהמערב הגדיר גבריות עד אמצע המאה ה-20. אם היית שואל אדם שחי בשנת 1920 מה המשמעות של 'גבריות', הוא בטח היה נותן לך בערך את אותה תשובה כמו גבר יווני או רומי שחי לפני 2,000 שנה.

הייתה לו פגיעה מוחית והיה בתרדמת במשך שישה חודשים. כשהתעורר, הוא היה צריך ללמוד מחדש איך ללכת ולדבר. עדיין יש לו קצת בעיות עם הדיבור שלו, אבל הוא מסתדר הרבה יותר טוב עכשיו.


האורח שלי בפודקאסט היום הוא חוקר קלאסי שבילה זמן במחשבה ובכתיבה על מושגי גבריות יוונים ורומאים. קוראים לו טד לנדון. היה לי את טד בפודקאסט לפני זמן מה כדי לדון בספר שלוחיילים ורוחות (פרק #231 אם אתה רוצה לבדוק את זה).

בתוכנית של היום, טד מפרט כיצד היוונים והרומאים הגדירו גבריות. אנו מתחילים עם היוונים וכיצד האפוסים ההומריים, במיוחדה איליאדה,שימש את התנ'ך שלהם כיצד להיות גבר וכיצד אכילס ואודיסאוס הועמדו כמודלים של גבריות. לאחר מכן טד מסביר כיצד הפילוסופים האתונאים ניסו לאלף את הגבריות מתקופת הברונזה על ידי הפיכת השליטה העצמית למרכיב חשוב בלהיות גבר.


הסרט נבדק על ידי המבקרים, שאמרו זה היה בזבוז זמן מוחלט. הם אמרו שהמשחק היה נורא, העלילה לא אמינה, והסוף לא מספק.



לאחר מכן, אנו מעבירים הילוך לרומאים ודנים כיצד הם שאלו אלמנטים של גבריות יוונית כדי לעצב את תרבות הגבריות שלהם, כמו גם כיצד הרעיונות הרומאים לגבי גבריות שונים מאלה של היוונים.


אנחנו מסיימים את השיחה שלנו בשיחה על הסיבה שמעלת השליטה העצמית מופיעה בהגדרות של גבריות לא רק במערב, אלא גם בתרבויות מזרחיות כמו יפן וסין.

הצג את המיטב

  • התפיסה היוונית העתיקה של גבריות
  • אתוס אכילס ואתוס אודיסאוס
  • שפת הגבריות בעולם העתיק -arete,אנדריה,מַעֲלָה, ועוד
  • כיצד השתנה רעיון הגבריות היווני בעידן הפילוסופים הגדולים כמו אפלטון
  • המעבר מגבריות רגשית לגבריות סטואית
  • איך שליטה עצמית הגיעה לסגולה העליונה
  • רעיון הגבריות של אלכסנדר מוקדון
  • ההשפעה היוונית על הגבריות הרומית
  • מדוע הרומאים לא ממש מסכימים על המשמעות של וירטוס
  • מה המשמעות של קרב גלדיטוריאלי עבור הרומאים
  • מדוע גברים רומאים חופשיים התנדבו להילחם כגלדיאטורים
  • עליית הסטואיות בתרבות הרומית
  • השוואת הסטואיות לתנועת הקווייקרים המודרנית יותר
  • הרעיונות היוונים והרומאים של גבריות שנמצאים איתנו עד היום

משאבים/אנשים/מאמרים המוזכרים בפודקאסט

האזינו לפודקאסט! (ואל תשכחו להשאיר לנו ביקורת!)

זמין ב-iTunes.


זמין ב-Stitcher.

לוגו של סאונדקלאוד.


שילי כיס.

פודקאסט גוגל פליי.


האזינו לפרק בעמוד נפרד.

הורד את הפרק הזה.

הירשמו לפודקאסט בנגן המדיה לבחירתכם.

נותני חסות לפודקאסטים

הוקלט בClearCast.io.

קרא את התמליל

ברט מקיי: ברוכים הבאים למהדורה נוספת של הפודקאסט אמנות הגבריות. ליוון העתיקה ולרומא יש השפעה כבדה על רעיון הגבריות שאנו מקדמים על אמנות הגבריות, למעשה התפיסה הקלאסית הזו של הגבריות הייתה עד כמה מהמערב הגדיר את הגבריות עד לאמצע המאה ה-20 בערך. לדוגמה, אם היית שואל גבר שחי בשנת 1920 מה המשמעות של גבריות, סביר להניח שהוא היה נותן לך בערך את אותה תשובה כמו גבר יווני או רומי שחי לפני 2000 שנה.

האורח שלי בפודקאסט היום הוא חוקר קלאסי שבילה זמן במחשבה ובכתיבה על מושגי גבריות יוונית ורומאית, שמו הוא טד לנדון. היה לי אותו בפודקאסט לפני זמן מה כדי לדון בספר שלו 'חיילים ורוחות' שעוסק במלחמה ובעתיקות, זה היה פרק מספר 231 אם אתה רוצה לבדוק את זה. היום בתוכנית טד מפרט כיצד היוונים והרומאים הגדירו גבריות.

אנו מתחילים עם היוונים וכיצד במיוחד האיליאדה, שימשה כתנ'ך שלהם על איך להיות גבר וכיצד אכילס ואודיסאוס הוחזקו כמודלים שונים של גבריות. לאחר מכן טד מסביר כיצד הפילוסופים האתונאים כמו אפלטון ואריסטו מנסים לאלף את רעיון הגבריות של תקופת הברונזה על ידי הפיכת השליטה העצמית למרכיב חשוב בלהיות גבר. לאחר מכן, אנו מעבירים הילוך אל הרומאים ודנים כיצד הם שאלו אלמנטים של גבריות יוונית כדי לעצב את תרבות הגבריות שלהם, כמו גם כיצד הרעיונות הרומאים בגבריות נבדלו מהיוונים.

ואנחנו מסיימים את השיחה שלנו בדיבור על למה המעלה של שליטה עצמית מופיעה בהגדרות של גבריות לא רק במערב, אלא גם בתרבויות מזרחיות כמו ביפן או סין, וגם איך אנחנו חיים בעידן של שליטה עצמית. אם אתה רוצה לבדוק את הערות התוכנית לאחר סיום התוכנית, שם תוכל למצוא קישורים למשאבים ותוכל להעמיק בנושאים אלה, פשוט עבור אל aom.is/virtus, זה גבריות בלטינית. טד לנדון, ברוך הבא חזרה להופעה.

טד לנדון: שמחתי להיות כאן.

ברט מקיי: הזמנו אותך בתוכנית לפני כשנה כדי לדבר על הספר שלך חיילים ורוחות, על תולדות הקרב והעתיקות הקלאסית ועל יוון ורומא. כשדיברנו אחרי שההצגה הסתיימה, דיברנו על האתר, אמנות הגבריות ומה רעיון הגבריות שאנחנו מקדמים... וציינתי איך למדתי קלאסיקות ומכללות ושהרעיון של גבריות, אני אני קצת מנצל קצת את הרעיון הרומי העתיק.

ואז אמרת, 'טוב אני לומד את זה, אני עושה את זה, זה מה שאני חושב עליו וכותב עליו וחוקר עליו.' אחרי ששמעתי את זה אמרתי שאני חייב להחזיר אותך כדי שנוכל לחפור עמוק יותר לתוך המושגים הקלאסיים של גבריות. אני חושב שזה יהיה טוב להתחיל עם היוונים הקדמונים, כי הם היו לפני הרומאים. איך היוונים הקדמונים חשבו על גבריות? מה לדעתם הפך אדם לגבר גברי?

טד לנדון: ובכן, הפעם הראשונה שאנו רואים את היוונים, כמובן, היא באיליאדה ובאודיסאה. כבר שם, יש לך לפחות שתי הגדרות סותרות למה שאפשר לכנות אתוס אכילס ואתוס אודיסאוס או יוליסס. כמובן שהמונח שאנו מחפשים arete הוא המונח שיהפוך, ביוון המאוחרת, למילה שבה הם משתמשים עבור סגולה. ביוונית הומרית זה נוטה למשמעות של משהו יותר כמו מצוינות או מצוינות תחרותית. וכמובן שגיבורים הומריים תמיד מתחרים זה בזה כדי להיות הטובים ביותר, משני הצדדים, מתחרים בעיקר עם האנשים שבצדם, לא בעצם עם האויב.

ויש לך מצד אחד אכילס, שהמצוינות המיוחדת שלו היא בלחימה ממשית. הוא לוחם אדיר, הוא החזק ביותר, המהיר ביותר, זורק חניתות המדויק ביותר, הדוקר המדויק ביותר בחרבות, דברים כאלה. מצד אחד הוא גיבור האיליאדה ואז יש לך את גיבור האודיסאה, אודיסאוס, שהארטה המסוימת שלו, שההצטיינות המסוימת שלו היא ערמומית. המילה היוונית metis היא סוג של אינטליגנציה ערמומית, שהיא, באותו זמן תחרותית, אז אתה מתחרה עם כולם בלהיות ערמומי יותר מהם.

יותר ויותר בימינו אנשים עובדים מרחוק. בין אם זה בגלל שהם לא מוצאים עבודה באזור שלהם, או שהם פשוט רוצים את החופש והגמישות שמגיעים עם עבודה מהבית, יותר אנשים מתמיד עושים עבודה מרחוק. למעשה, יש כיום יותר עובדים מרוחקים בארצות הברית מאי פעם. ולא רק מבוגרים עובדים מרחוק; יותר ויותר צעירים עובדים גם מרחוק. למעשה, מכללות ואוניברסיטאות רבות מציעות כעת תוכניות המאפשרות לסטודנטים לקחת שיעורים מקוונים ולעבוד מהבית. יש מספר יתרונות לעבודה מרחוק. ראשית, אתה יכול לחסוך כסף על דברים כמו דלק ושכר דירה. יש לך גם את החופש לעבוד מתי שאתה רוצה, ואתה יכול לקחת הפסקות מתי שאתה רוצה. ואולי הכי חשוב, אתה יכול לשלוט בסביבה שלך וליצור סביבת עבודה נוחה לך. אז אם אתה חושב לעבוד מרחוק, יש מספר דברים שכדאי לקחת בחשבון. אבל בסופו של דבר, זה תלוי בך להחליט אם זו הבחירה הנכונה עבורך.

במלחמה זה בא לידי ביטוי בדברים כמו ארגון מארבים או פריסות יעילות באם אתה מנסה לעשות את הדרך הביתה. כמו אודיסאוס, הוא מרמה את הקיקלופ ולספר שקרים ודברים מסוג זה כדי לקדם את המקרה שלך או כדי לקדם את ההתקדמות שלך. שתי התפיסות השונות הללו קיימות, כפי שאמרתי, כבר בשירים ההומריים, אם כי אני חושב שזה הוגן לומר שאפשר היה להתייחס לאתוס אודיסאוס, אם נניח שהשירים ההומריים הם היסטוריים, מה שהם כמובן לא.

אתוס אודיסאוס הוא סוג של מקרה מיוחד. רוב הגיבורים ההומרים מתחרים עם, ובאופנתו של אכילס באמצעות אומץ וכשרון בלחימה ולא עם אודיסאוס בערמומיות ובדיבור בפני קהל, שהם הדברים המיוחדים שלו.

ברט מקיי: יש לנו את הדיכוטומיה של ערמומיות, ואני מניח שאכילס מייצג את אנדריה, האם זו המילה אומץ? המילה היוונית לאומץ?

'אני לא ממש מרגיש את המועדון הערב' אני לא ממש מרגיש את המועדון הערב. אני חושב שאני פשוט אלך הביתה ואקרא לזה לילה.

טד לנדון: כן, אבל אנדריה היא מילה מאוחרת יותר. בלקסיקון ההומרי פשוט תתייחס למה שיש לבחורים האלה כארטה. והמשמעות הבסיסית של ארטה היא אומץ או הצלחה בקרב. אבל אז אתה יכול גם לומר שיש עוד אייטות כמו אלה שיש לאודיסאוס, חוכמה ועצות ערמומיות ודברים כאלה. לאחר מכן, יוונית תסדר את הבלבול הזה ותאמר, אוקיי, הם כל המצוינות ואנחנו הולכים להשתמש במילה אנדריה, שפירושה ממש גבריות עבור מה שאכילס טוב בו במיוחד, כלומר, אומץ וכוח בקרב. .

ואותו דבר יהיה נכון מאוחר יותר בלטינית, והשפה מאפשרת מידה גדולה של אי בהירות במשך זמן מה, אבל אז קוטלת את העמימות הזו על ידי הכנסת מילה חדשה לצורה מסוימת של מצוין והיא תהיה אנדריה, כמו שאתה אומר, שרק מגיע ממנואַחֵר, אז זו רק האיכות של להיות גבר אבל האיכות של להיות גבר למטרות האלה מוגדרת במונחים צבאיים, משמעה בעצם אומץ.

ברט מקיי: ומה עם הקטור? כי הוא עוד דמות באיליאדה שמציגה מושג כלשהו של גבריות. האם היוונים נראו לו כמופת? או שהתעלמו ממנו כי הוא היה טרויאני?

התכוונתי להניח את הטלפון שלי כשראיתי התכוונתי להניח את הטלפון שלי כשראיתי התראה מהבוס שלי. הוא אמר שהוא רוצה לראות אותי במשרד שלו מיד. נאנחתי, בידיעה שכנראה זה אומר יותר עבודה עבורי.

טד לנדון: לא, ובכן, כמובן שהטרויאנים הם... אין הרבה דמיון של תרבויות אחרות באיליאדה. הטרויאנים זהים מבחינה אתית או דומים מאוד ליוונים, לאכיאים. הקטור הוא האדם הראשי בצד הטרויאני שמתחרה באותו אופן שבו מתחרה אכילס, כלומר הוא אמיץ להפליא וכן הלאה. יש לו את הארטה הספציפית הזו, כפי שהיא תתואר בתקופתו, מאוחר יותר ייאמר שהוא אלוף טרויה של אנדריה.

עכשיו יש לו, וזה תמיד היה, היו סדרה של איכויות חיתוך צולבות שיש לו, שהופכות אותו מאוד אטרקטיבי עבורנו. הוא אוהב את אשתו, הוא אוהב את בנו, הוא מרגיש מידה עצומה של אחריות ממשית למשפחתו, לאומה שלו, אלו דברים שונים, אלו תכונות די נדירות בצד האכאי, אז עבורנו הוא הרבה יותר אנושי. . אף אחת מהתכונות הללו לא תתואר כאנדריה. הם עשויים להפריע או לא להפריע לאנדריה, אבל הם בהחלט לא חלק מהתקופה ההיא, הם בהחלט לא חלק מהגבריות, אם כי בתקופות יוון מאוחרות יותר, כאשר ההגדרה של ארטה מתרחבת הרבה יותר, היא בהחלט תיכלל.

ברט מקיי: בסדר. הרעיון הזה של גבריות התפתח קצת, כי הם נעשו יותר ספציפיים, יש להם מילים, הם העלו את זה כדי לתאר את זה בצורה יותר ספציפית, הם היו צריכים לתאר מצוינות במלואה נכון? כמונח כללי. אני סקרן, איך השתנה המושג היווני של גבריות, נניח, במהלך אני מניח שזה יהיה עידן הציר? אני חושב על אפלטון, תור הזהב של הפילוסופיה היוונית. האם הם שינו את האופן שבו היוונים חשבו על גבריות? האם הם לקחו את הרעיון ההומרי הזה והדביקו אותו או ניסו להמעיט בו או לשנות אותו בדרך כלשהי?

טד לנדון: הם כוללים את זה במערכת גדולה יותר, והמערכת הגדולה יותר תהיה בעלת משמעות היסטורית עצומה. ואנחנו רואים את זה שוב מתחיל בפרה-סוקרטים ואז מנוסח בצורה אחת אצל אפלטון ומנוסח בצורה אחרת אצל אריסטו לפיה זה די בוגר ולא משתנה הרבה לאחר מכן.

אבל היוונים באים עם שורה של סגולות שלדעתם הן החשובות ביותר, ואחת מהן היא אנדריה, אומץ צבאי ומצוינות, שעדיין מותר לה את מקומו. אבל זה בהחלט בהחלט... עם הזמן ובמיוחד לפילוסופים, הוא הופך לשותף זוטר. הם מתעניינים במיוחד בפרונזיס או בסופיה, שאותן נוכל לתאר כחכמה אינטלקטואלית או אינטליגנציה. הם מתעניינים בסגולה התחרותית של שליטה עצמית או בחוכמת השליטה העצמית, והם מתעניינים בצדק, אפשר לקרוא לזה צדק אבל זה גונב מהעובדה שזו איכות תחרותית, כולם מתחרים להיות צודק יותר מכל אחד אחר כך שצדק הוא כנראה מונח טוב יותר מצדק.

כי הפילוסופים מאכלסים עולם אזרחי בעיקרו ומנסים להציע עצות לאנשים שחיים בנסיבות אזרחיות בעיקר. התוצאה היא שהם מנסחים את השיטה הזו של, אלו הם מה שנקרא סגולות קנוניות או סגולות קרדינליות שמדגישות דברים שאתה צריך בחיים האזרחיים. אבל עלינו להבין ולצפות שמערכת הרבה יותר הומרית ממשיכה לפעול לצד זה. אם במקום לדבר עם אפלטון היינו מדברים עם גנרל אתונאי בן זמנו לאפלטון והיינו שואלים אותו על ארטה, אולי הוא לא ייתן לנו את ארבעת האלמנטים הקנוניים האלה, אבל הוא עשוי לומר משהו הרבה יותר קרוב למה שהיה במקרה הומר.

ובכן אומץ הוא מספר אחת, הוא היה אומר, ואז חשובה גם האינטליגנציה הערמומית, שנשארה כמעט לחלוטין מחוץ למערכת הפילוסופית. מבין הארבע הללו, זה שעושה את ארבע המעלות הקנוניות, הפילוסופיות, זה שגורם לרוב להימלטות של לא-פילוסופים בחיים האמיתיים, כביכול, מעולם האינטלקטואלים, היא לתחושתנו באופן מפתיע, שליטה עצמית. .

זה בא לידי ביטוי, אם אתה זוכר באיליאדה ובאודיסאה, אנשים בוכים הרבה. יש הרבה מאוד רגש גלוי ופתוח, בעוד שבתקופות קלאסיות בעידן הציר, מושם דגש עצום על דיכוי הרגש, תמיד נראה רגוע לחלוטין, זו אחת הסיבות שלעולם לא תראה פסל יווני מזה. תקופה מכל דבר שהיינו מתארים כהבעה על פניו, כולם נראים רגועים כי הם מנסים להפגין את השליטה העצמית שלהם.

זה משפיע על התחושה של אנשים אמיתיים לגבי מהי גבריות. אני חושב שהדבר הגדול שצריך לעקוב אחרי שמתבוננים בתפיסות עתיקות של גבריות הוא התנועה מהתפיסה ההומרית המאוד רגשית, המבוססת על אלימות, אל היומיום הזה, החיים בתפיסה העירונית, שאינה מלוא המעלות הקרדינליות הפילוסופיות, אבל זה נוטה בכבדות עם שליטה עצמית וילדים גדלים ואומרים לג'נטלמנים לא להפגין רגשות, להראות רגש זה נשית, כשאנשים מתים נשים קורעות את שיערן והן צווחות ובדרך כלל ממשיכים, לא כך אנחנו מתנהגים.

ואז אתה מתחיל לפתח גיבורים, שוב מופתעים מאיתנו שחוקים או מדגימים את האיכות המסוימת הזו. המפורסם ביותר בהיסטוריה האתונאית הוא פאראקלס, שמספרים לנו שאפילו לא בכה בהלוויות של בנו, למעט בהלוויה האחרונה שבה לא היו לו יותר יורשים לגיטימיים, שלעולם לא ילך למסיבות שתייה כי אי אפשר היה לשמור על מילואים נאותים. . עלינו לדמיין אותו כאדם מרמור במיוחד, לעולם לא מפגין שום רגש, אף פעם לא מחייך, אף פעם לא מזעיף פנים. ושוב, זה בא לידי ביטוי גם באומנות דאז, זה מה שאתה מנסה להיות.

מה שיש לנו הוא הטרנספורמציה הזו של הגבריות מצבא בעיקר לשאלה של גירוש אישי ובעיקר, שליטה עצמית הופכת, אפילו אצל הפילוסופים, לסגולה העליונה וזה מוזר לנו. כי למה ששליטה עצמית, מכל הדברים, תהיה כל כך חשובה? חבל מאוד, אנשים התחקו אחר התנועה הזו, אנשים התחקו אחר הדגש הגובר הזה על שליטה עצמית כדבר הכי חשוב שאתה יכול להיות, אבל אף אחד לא באמת הסביר את זה.

אני מניח שאם הייתי מרקסיסט, מה שאני לא, כנראה הייתי מסתכל על קיומה של חברת עבדים שבה יש לך, במיוחד אם אתה אדם חשוב, כמות עצומה של כוח בלתי נשלט לחלוטין על אנשים אחרים. ובגלל שהכוח שלך בחוק על האנשים האחרים האלה, העבדים שלך, הוא כל כך מוחלט, אבל כולם בחברה מבינים שאתה לא צריך לכעוס עליהם ולרצוח אותם, מה שכן קרה מדי פעם כי כוחם של אנשים בודדים במעמד גבוה היה כל כך יוצא דופן בסטנדרטים שלנו, היה הגיוני עבורם לפתח כת של שליטה עצמית, של שליטה בעצמם.

עכשיו זו תיאוריה מושכת, הבעיה עם התיאוריה היא שגם חברות אחרות פיתחו תפיסות דומות מאוד, כמו, למשל, הספרדית בתקופת האצולה הספרדית ותקופת הארמדה הספרדית. הם גם פיתחו את ההרגל הזה של אימפולסיביות, הסמוראים של תקופת אדו, שוגונת הטוקוגאווה באופן דומה, למרות שהם היו מאוד אמוציונליים. אבל ביצירות קודמות של ספרות יפנית הם גם פיתחו את התחושה הזאת שאתה מראה את הדרגה שלך על ידי חוסר אדישות מוחלט.

זה נראה כאילו זה קיים ברחבי העולם בחברות לא קשורות ולכן הוא, בעיני, מרתק לחלוטין. תיאוריה אחרת יכולה להיות פשוט שזו דרך שבה אתה יכול להראות הבחנה חברתית, מה שדורש הרבה הכשרה יקרה, או לפחות גוזלת זמן, אבל לפחות אם אתה גדל במשפחה טובה, אתה צפוי להרים דברים מהסוג הזה וזו הבחנה חברתית שאנשים שאין להם סוג כזה של הבאות מתקשים מאוד לחקות.

אתה יכול להסתכל על, במקרה יווני ורומי אתה יכול להסתכל על זה אולי כשאלה של עבדות או במובן הרחב יותר, שאלה של חיפוש אחר צורה של הבחנה חברתית. אני לא מאוד משוכנע מאף אחד מהדברים האלה, אבל בכל זאת כך מתפתחת ההגדרה של גבריות בעת העתיקה היוונית, כך שעד 400, עד לתקופת תוקידידס, אפלטון וכן הלאה. אתה חושב בעיקר במונחים של שליטה עצמית וכבר לא חושב בעיקר במונחים של מצוינות בלחימה.

ברט מקיי: זה מעלה נקודה מעניינת. בערך באותה תקופה בעידן הציר, או בסביבות תקופתו של אריסטו, אלכסנדר מוקדון עלה לשלטון, הוא חונך למעשה על ידי אריסטו. אבל אלכסנדר הגדול נשבה ברעיון ההומרי הזה של גבריות. הוא רצה להיות אכילס הבא. האם הייתה סינתזה אצל אלכסנדר של רעיון השליטה העצמי, האריסטוטלי והפלוטוני הזה של גבריות עם הרעיון ההומרי יותר?

טד לנדון: אני חושב שאריסטו היה רוצה שתהיה סינתזה, אבל אני חושב שלמעשה, אלכסנדר הוא נסיגה אמיתית. הוא מגיע, כמובן, ממקדוניה שהיתה מונרכיה מיושנת מאוד, שבה רבים מהערכים ההומריים הישנים עדיין היו חיים מאוד. הם לא גרו במדינת עיר, ההנחה היא שתמיד היה איזה קשר בין שליטה עצמית לבין חיים בעיר.

אם אתה מלך אתה לא באמת צריך להיות בשליטה עצמית בדרך זו. הוא באמת הרבה יותר הורי. מה שמצחיק באלכסנדר הוא, כמובן, שהאנשים שכותבים עליו לאחר מכן, ובמיוחד פלוטארכוס, מאוד להוטים לגרום לו לשלוט בעצמו, כי זו הסגולה העליונה. חייו של פלוטרכוס של אלכסנדר הם בעצם סדרה של ניסיונות להראות עד כמה הוא נשלט בעצמו.

אני בעסק כבר הרבה זמן וראיתי הרבה דברים אני יודע מה צריך כדי להצליח ואני מוכן לחלוק איתך את הידע שלי. אני רוצה לעזור לך להשיג את המטרות שלך ולממש את מלוא הפוטנציאל שלך.

מה שהיה כזה פלופ כי הוא בעצם לא היה בשליטה עצמית בכלל, לא רק שהוא הרג מספר חברים, חלקם כשהיה משתכר והורג אנשים. אבל הוא גם אהב מאוד את הבקבוק, או שאני מניח שלא היו להם בקבוקים, אלא יין, וזה עוד משהו שהאדם הנשלט בעצמו לא אמור להיות. היותו בשליטה עצמית היא תוצר של ההיסטוריונים שאחריו שחושבים שכגדול היוונים, הוא חייב להיות בשליטה עצמית. אבל הבחור האמיתי היה הומרי די מוצק ולא שולט בעצמו בכלל.

ברט מקיי: זה ממש מעניין. בואו נעביר קצת הילוך לרומאים.

טד לנדון: בהחלט.

ברט מקיי: מה היה רעיון הגבריות שלהם? האם הם שאלו משהו מהיוונים? או שהם התחילו רעיון גבריות משלהם מההתחלה...

טד לנדון: יש הרבה השפעה יוונית, השפעה במיוחד כשהרומאים סביב ימיו של קיקרו מתחילים לבלות יותר ויותר זמן בקריאת פילוסופיה, ואחד הדברים הוא שסביר להניח שמעמד השליט הרומי סביב ימיו של קיקרו היה הפילוסופי ביותר, כלומר אומרים שהם קוראים יותר פילוסופיה מכל אחד בהיסטוריה של העולם, כולל היוונים לפניהם.

וביוון הפילוסופיה תמיד הייתה פעילות מיעוט יחסית, אבל הרומאים בסביבות ימיו של קיקרו, המעמד השליט שלהם מתייחס לזה ברצינות רבה ואנו יודעים זאת בגלל כל מכתביו של קיקרו שבהם הוא מזכיר ללא הרף את העמדות הפילוסופיות של כל כתביו. , ואנחנו ממשיכים לחשוב, 'למה הבחור הזה שהוא לא חשוב, למה יש לו עמדה פילוסופית שקיקרו יכול לצחוק עליה?' או יכול להתווכח, אבל נראה שלכולם יש.

אם נחזור לתפקיד המוקדם המקורי, שכמובן אין לנו טוב, אין לנו איליאדה ואודיסאה אז אנחנו מסתמכים על מסורות רומיות לתקופה המוקדמת, רבות מהן מסורות בעל פה ישנות של ערך מפוקפק. אבל המסורות הללו לא רק סיפרו לרומאים מה קרה, אלא גם היו למופת במובן זה שהראו לרומאים כיצד עליהם להתנהג.

אם אתה מסתכל אחורה יש לך איכות שהיא מאוד מאוד קרובה לארטה היוונית המקורית, שנקראת virtus או בהגייה החדשה, wirtus, אבל אני לא אוהב את ההגייה החדשה, במיוחד של המילה הזו, אז אני לא אוהב את ההגייה החדשה. אני הולך להשתמש ב-V למרות שהקולגות הקלאסיים שלי ילעגו לי. וירטוס פירושו פשוט גבריות, מהמילה הרומית לאדם שהיא Vir או Wir, ובתקופה המוקדמת נראה שזה היה דומה מאוד לתכונותיו המיוחדות של אכילס, לא כל כך דומה לחלק של אודיסאוס, כלומר ערמומי, פומבי. דיבור ודברים כאלה לא כל כך חשובים.

אבל יש לזה סקרנות רומאית מעניינות. השירות למדינה חשוב הרבה יותר. כמובן שליוונים ולהומרוס אין ממש מדינה אפילו לשרת. הקרבה עצמית, ציות לרשויות התיישבו עליך בהקשר צבאי. אם אתה גבר צעיר, משהו שנקרא זעם, שהוא סוג של זעם מטורף, ואנחנו חושבים, על קרוז, מיד על איליאדה... זעמו של אכילס, וכמובן לגיבורים ההומרים יש את הזעם הבלתי נשלט הזה, אבל זה לא חלק. של arete, זה רע.

בעוד שהאיכות המקבילה, לפחות בקרב הרומאים הצעירים יותר, הלוחמים הרומאים הצעירים יותר, זעם נתפס כחלק מווירטוס והיה דבר טוב ולא עניין של תיק. למרות שזה כמובן בסתירה לשירות צייתני למדינה ודברים כאלה באופן שהם אף פעם לא באמת הצליחו ליישב טוב במיוחד. הרומאים בסופו של דבר, כפי שאמרתי, למדו פילוסופיה יוונית, שמקבלת היבטים מסוימים של תפיסות גבריות יווניות ואינה קולטת אחרים.

המפורסם ביותר שהם לא לוקחים הוא להיות עירום ולהתאמן, כלומר, אתלטיקה. הם מוכנים לראות את היוונים עושים את זה, אבל הם לא מוכנים לעשות את זה בעצמם אם הם בני משפחה טובה, מצופה ממך, כמובן, אם אתה רומאי בעל משפחה גבוהה לקחת הכשרה צבאית. אבל הרעיון של להיות עירום ולזרוק את הדיסקוס או להיאבק או דברים כאלה, הם פשוט לא עשו את זה, ומה שמעניין הוא שגם כשהם תחת השפעה יוונית עמוקה במאה הראשונה לספירה, במאה הראשונה לפנה'ס, במאה הראשונה לספירה. וכן הלאה וכן הלאה.

החומה הזו אף פעם לא נשברת, הרומאים אף פעם לא משתתפים באתלטיקה, למרות שזה הפך לחלק ניכר מהדרך שבה היוונים יציגו את גבריותם. מה שמוזר הוא שיש לך את הדמויות האלה שנחשבות בבירור לסמלים של וירטוס ואנחנו לא בדיוק יכולים להבין מה מורכבת הווירטוס שלהן. למשל קאטו האב עיקש להפליא. האם מזה מורכבת הווירטוס שלו? הוא מתדיין להפליא ונתבע ללא הרף על ידי כל הסובבים אותו. מזה מורכבת הווירטו שלו? הוא ערני במעין עצבני מיושן ואומר דברים כמו, 'ובכן, אתה יודע שאתה לא צריך לשמור על עבדים זקנים אתה צריך למכור אותם כדי להרעיב אותם למוות', ודברים כאלה. מזה מורכבת הווירטו שלו?

נראה שאפילו הרומאים לא היו ברורים בדיוק, אבל יש לך את הקבוצה השנייה הזו של אנשים, בדיוק כמו שליוונים יש את האודיסאוס ואת האכילס שלהם. לרומאים יש בעיקר אכילס בסגנון רומי, כלומר לוחמים וגנרלים. אבל אז יש להם את החבר'ה המרושעים האלה קאטו האב וקטו הצעיר, ולמשל מישהו כמו מנליוס טורקוואטוס שמוציא להורג את בנו שלו או מנסה לעשות זאת בגלל אי ​​ציות במלחמה וזה הופך להרגל במשפחה כך שזה מסוכן מאוד להיות מנליוס טורקווטוס כי אביך תמיד מנסה להוציא אותך להורג.

שוב, אלה אנשים בעלי וירטוס שעושים את זה, אבל זה לא בדיוק ברור שאפילו הרומאים לגמרי הבינו ממה מורכבת הווירטוס הזה. עד שאתה יורד לקיקרו יש לך תרגומים של המעלות הקנוניות היווניות, ואז אלה מיושמים על הרומאים. אבל התרגומים לא נהדרים ולעולם לא ברור איך... למרות ששוב, הם לוקחים את הפילוסופיה שלהם ברצינות רבה, אף פעם לא ברור עד כמה התרגומים האלה נדבקים ולעולם לא ברור באיזו מידה ארבע המעלות הקנוניות שנמצאות עכשיו סגולות רומיות תחת שמם הרומי באמת מחליפות את המעלות הצבאיות הישנות.

אם כי שוב, אין הרבה שאלות שלפחות טמפרנטיה, שהיא התרגום הרומי של, ובכן אחד מהתרגום הרומאי של סופרוזין, שליטה עצמית. זה מושג חשוב שלא מתאים במיוחד ללטינית. זה הופך להיות חשוב מאוד גם עבורם, והם מפתחים את אותם הרגלים של שליטה עצמית ציבורית ראוותנית שהיו ליוונים, ולמעשה אולי יש להם את אותם הרגלים בחזרה. אבל שאר המערכת הם אף פעם לא ממש הבינו מה יהיה משהו כמו צדק או אינטליגנציה אינטלקטואלית, הם לא ממש סופרים אותם בתחושת המעלות שלהם.

אני מניח שמה שהייתי אומר הוא שהווירטוס הרומאי נשאר הרבה יותר צבאי והשינוי הגדול שלו לאורך זמן דומה לזה של היווני, שמקבל תחושת שליטה עצמית חזקה מתמיד, אבל כנראה שזה קצת יותר חלש על הצד הרומי והם אף פעם לא מאבדים את התחושה שבסופו של דבר, מה שרומאי צריך לעשות, זה להרוג אנשים. וזו הסיבה, כמובן, הם משמרים פעילויות כמו קרבות גלדיאטורים, שהן די מוזרות עבורם כי הם עדיין מעריצים... הם אומרים, האדם הזה עשוי להיות עבד אומלל וחסר ערך מכל בחינה אחרת, אבל באלוהים הוא אמיץ, הוא בעל וירטוס.

לכן רומאי לוקח את בנו לצפות בקרבות הגלדיאטורים, כדי לראות את המצוינות הרומית המיושנת הזו בפעולה. אנחנו, כמובן, חושבים על קרב גלדיאטורים כגס, וכמה רומאים פילוסופיים מאוד חשבו על זה גם כגס, אבל רובם חשבו על זה כעל הצגה של הצטיינותם העתיקה והראויה, שמכיוון שאנו חיים כיום בעיר מיליון אנשים, אנחנו לא יכולים להפגין כל יום, אבל לפחות אנחנו יכולים ללכת ולצפות בזה.

ברט מקיי: זה ממש מעניין. אני חושב שקראתי איפשהו על גלדיאטורים, שההערצה הזו, ובו בזמן הזלזול בגלדיאטורים, זה היה ממש סכיזופרני במובן מסוים. האידיאל הזה של הווירטוס הזה שדיברת עליו, האומץ הזה, זה אפילו אילץ כמה רומאים חופשיים להפוך לגלדיאטורים בעצמם. הם רצו לא רק לצפות בזה באופן מקרי, הם רצו לחוות את זה ממקור ראשון, זה קרה, אני חושב, מאוחר יותר.

טד לנדון: זה לגמרי נכון. גלדיאטורים הם חבורה כל כך מוזרה כי הם, כמובן, ידועים לשמצה מבחינה משפטית, כלומר הם מוגדרים משפטית יחד עם אנשים נמוכים אחרים כמו שחקנים, כחסרי בושה ולכן, למשל, הם לא יכולים להעיד בבית המשפט ויש פשעים שונים שלא ניתן לבצע נגדם כי מכיוון שאין להם בושה אין להם כבוד ולכן אתה לא יכול להרוס את הכבוד שלהם, בעצם אתה לא יכול באמת להשמיץ גלדיאטור כי, ובכן, כל אחד יכול להגיד נגדו.

אבל אתה די צודק, אתה מקבל המון גברים חופשיים שבוחרים להפוך לגלדיאטורים לפני הרווח והתהילה הכרוכים בכך. אבל אז גם אריסטוקרטים שבוחרים להפוך לגלדיאטורים, ככל הנראה כדי להפגין את המצוינות המיושנת שלהם. גלדיאטורים היו מאוד אטרקטיביים מבחינה מינית וזה יצר הרבה מאוד חקיקה כאשר הקיסרים הרומאים והמדינה הרומית ניסו למנוע מגלדיאטורים גישה לנשים שנולדו חופשיות, מה שהם ידועים לשמצה לא היו אמורים להיות להם, אבל בכל זאת היו להם גרופיות ומה הם אתה הולך לעשות אם בתו של הסנאטור עוקבת אחרי גלדיאטור, זה מביש, אבל כולם מבינים את זה, זה די צפוי ונורמלי.

כן, הם השילוב המדהים ביותר של תכונות. אפשר לומר, ובכן הם זכו להערצה, אבל פשוט יש להם את האיכות המשפטית המוזרה הזו. השמצה המשפטית שלהם, באותו הזמן מייצגת השמצה חברתית אמיתית, מה ששוב, מוזר לנו, מה אנחנו יכולים לומר? אנחנו לא מבינים איך זה יעבוד, אבל הרומאים די לקחו את זה כמובן מאליו, וכפי שאמרתי, זה משהו שליוונים, לאחר שהראו את זה, זה אחד הדברים הבודדים שהיוונים כן לוקחים במזרח תחת השלטון הרומי, הם כן מתחילים לקיים תחרויות גלדיאטורים ודברים כאלה.

כמובן, הרופא הקדום הגדול ביותר, גאלן, קיבל את הניסיון המוקדם שלו כרופא גלדיאטורים, וזה דבר נהדר כי הם מקבלים הרבה יותר פצעים מרוב האנשים, אז הוא היה טוב במיוחד בניתוחים כלליים, להרכיב אנשים בחזרה. אבל בסופו של דבר זה מאוד רומאי ומאוד אידיוסינקרטי ויש לו קשר מאוד אינטימי עם תפיסות רומיות לגבי גבריות. ברמה מסוימת אני מניח שזה הרעיון שהגבריות קודמת לכל דבר אחר, ושאפילו עלוב בבסיס אתה עשוי להיות, עבד, מורשע, כי כמובן אתה יכול להישפט לבתי הספר לגלדיאטורים כסוג של עונש קפיטול.

עם זאת, אם היה לך וירטוס, אם יש לך אומץ וכוח פיזיים, זה אכן מרומם אותך והופך אותך לגיבור לפי איזו הגדרה רומאית, שהם לא יכולים להתרחק ממנה לא משנה כמה הם מתורבתים ולא משנה כמה הם יכולים להיות מסוייגים. להילחם כגלדיאטורים או כלוחמים. כי כמובן, אחרי המאה הראשונה לפני הספירה או אחרי אמצע המאה הראשונה לספירה, איטליה מייצרת מעט מאוד חיילים לרומא. כמעט כל החיילים הרומאים, שהם מופתים של וירטוס, מגיעים מאנשים שנכבשו לאחרונה, הספרדים, הגאלים ואנשים כאלה.

רק המגע של האיטלקים עם וירטוס הוא בזירת הגלדיאטורים. אבל הם עדיין ממשיכים לאהוב את זה, הם לא אומרים, 'בסדר זה לא קשור אלינו, זה עכשיו עניין ברברי, הצבא מיועד לברברים, אנחנו לא מעוניינים בזה'. לא, הם לא עושים את זה, הם ממשיכים לצפות בזה והם צופים בזה יותר ויותר, מספר הימים של קרבות גלדיאטורים וגלדיאטורים ברומא עולה עם הזמן. ברור שיש יותר ויותר טעם לדברים מהסוג הזה, מכיוון שההזדמנות או הציפייה בפועל לשירות צבאי עבור תושבי איטליה יורדת.

ברט מקיי: זה ממש מעניין. אני סקרן, ככל שהרומאים התקדמו והלכו לאימפריה והרעיון הזה של מתינות, שליטה עצמית תפס, האם זה תרם לעליית הסטואיות בתרבות הרומית?

טד לנדון: סטואיות מרתקת ומסתורית. ברור שזו אחת האסכולות הפילוסופיות היווניות והיא הופכת פופולרית מאוד, במיוחד תחת האימפריה המוקדמת. פעם חשבנו... אני מתכוון שזה מעניין, פעם חשבנו שזה היה, כביכול, בית הספר המרכזי בתקופת קיקרו ובשנים האחרונות של הרפובליקה. אבל מאז אנשים עברו שוב על מכתביו של קיקרו והראו שיש פיצול הרבה יותר גדול בנאמנויות הפילוסופיות באותה תקופה. לדוגמה, ברוטוס, הברוטוס שהורג את יוליוס קיסר, ברוטוס רוצח העריץ, מתגלה כ... וזה מעניין ומוזר כי אנחנו לא נתקלים, או שלא חשבנו שנתקלנו בהרבה כאלה.

אבל אז ככל שאתה נכנס לשנים הראשונות של האימפריה, אתה כן מקבל צמצום, צמצום לכאורה של האינטרסים הפילוסופיים ואתה מקבל יותר ויותר סטואיות. ואז בסופו של דבר, באופן מפתיע למדי, הסטואיות הופכת לאמונה המועדפת על ההתנגדות הפילוסופית לקיסרים, כך שאתם גברים אוהבים מי סטואיים ומי שנחשבים כקדושים סטואיים כי הם מתנהגים בצורה לא נכונה עד כדי כך שהקיסרים חייבים לבסוף להרוג. אותם, למרות שלא היה כל כך קשה להרוג על ידי נירון.

מה שאגיד הוא שהסטואיות מעודדת סוג של אדישות תפלה לעולם החיצון, שמתבטאת בדומה מאוד למתינות הרומית. אבל אני לא ממש בטוח, אני חושב שהם בערך מסתדרים בטעות, אחד עם השני, וקיומו של טמפורטי עשוי אכן, כסגולה חשובה, עשוי להפוך את הסטואיות לפופולרית יותר. אבל הסטואיות עצמה, ככל שנלמד יותר על הסטואיות, כך נראה שהביטויים האימפריאליים הרומאים שלה מוזרים יותר.

אם תחזור, כביכול, לסטואיות יוונית אמיתית, זה הכל על שכלול הנשמה שלך ואדישות לחלוטין לכל מה שקורה מחוץ לעצמך. זה, אני מניח שאפשר לקרוא לזה גזע שקט. זה סוג של הקוואקריזם העתיק, כי מה שאתה מעוניין בו הוא החיים הרוחניים שלך ואתה לא צריך להיות עוסק בחיפוש אחר כוח חיצוני, תהילה וכו', אז אתה לא צריך להיות מעורב במלחמה, לאסוף כסף, פוליטיקה, ועושה את כל הדברים השונים האחרים האלה. אם כי, כמובן, סטואים רומאים עושים את כל הדברים האלה שקצת מבלבל אותנו.

הסטואיות הרומית היא לדעתי מאוד ... היא בשלה למחקר מחדש מעניין כי היא כל כך שונה מהסטואיות היוונית ובמובנים רבים סותרת את הסטואיות היוונית. רובנו יודעים על הסטואיות הרומית, ורובנו שעוסקים יותר בסטואיות הרומית, אם היינו מסתכלים על הסטואיות היוונית היינו חושבים, 'וואו זה מאוד מוזר ולא מושך', כי העמדה הבסיסית של החסידות היוונית היא 'תעשה'. אל תדאג, זה לא קשור אליך'.

אתה לא אמור להתערב בעולם שמחוץ לעצמך. אם אתה רואה מעשה של אכזריות אתה אמור פשוט לומר, 'הנשמה שלי לא מושפעת מזה.' יש סט עצום של הגדרות של דברים שיש להם השפעה על הנשמה, שזה מספר מאוד מצומצם של דברים, ודברים שהם אדישים, כלומר הם לא רוצים עושר, תפקידים פוליטיים ודברים כאלה.

אם אתה עוקב אחר הרשימה הזאת של דברים שהם בעצם אדישים, הרומאים בגדול לא, אבל אם אתה עוקב אחר זה אתה סוג של נשאר בבית ובוהה בטבור שלך כל היום. הסטואיות הרומית היא מוזרות, שונה מאוד מהסטואיות היוונית. כמו שאמרתי, זה צריך מבט נוסף.

ברט מקיי: מעניין. אני סקרן, האם אנחנו עדיין רואים את המושגים האלה של גבריות יוונית ורומית אצלנו היום? במיוחד במערב?

טד לנדון: אני חושב שיש מספר דברים. ברור שאפשר לומר שרבים מאיתנו עדיין מאמינים באומץ וזה דבר טוב מאוד כי אלה מאמינים באומץ הולכים ומצטרפים לכוחות המזוינים ומממשים את הרצון הזה לאומץ. הערמומיות היוונית הישנה, ​​האינטליגנציה, כל כך חשובה למישהו כמו אודיסאוס, נראה לי שאפשר להשוות את זה בצורה שימושית לאינטליגנציה שאתה צריך כדי להצליח בוול סטריט ודברים כאלה. חבל שאנו נוטים לא להתייחס לזה כסגולה בפני עצמה, כפי שהיוונים היו עושים.

אבל אם מסתכלים על זה במונחים יווניים הוא זוכה להערצה, וצריך להעריץ אותו כי הוא יוצר עושר לכולנו וכן הלאה. יש שם הקבלה יפה, אבל מה שאני מניח שהייתי אומר לכם זה משהו שאנחנו לא שמים לב אליו, וזה שמאז 1600, אולי 1500, המערב היה מקום בשליטה עצמית בצורה יוצאת דופן. כלומר, אנחנו לא, גברים לא בוכים בפומבי. למעשה, הנפח המקובל, נאמר, של או טווח הרגשות המקובל שמותר לגברים להציג בפומבי הוא מוגבל.

ואם אתה חוזר לפני זה, לימי הביניים, אתה רואה מלכים בוכים וכל מיני דברים שהיינו מחשיבים למדי בימינו. כמובן שהיו תקופות של פתיחות רגשית גדולה יותר, שנות ה-60, של פחות פתיחות רגשית, כל זה לא כל כך משנה. בפועל, מאז 15, 1600 אנחנו חברה שהגדירה גבריות במידה רבה במונחים של שליטה עצמית, עד כדי כך שאנחנו כבר לא שמים לב.

אנחנו שמים לב שזו כבר לא, כביכול, בחירה. זה כבר לא משהו שאנחנו שואפים אליו במודע. אנחנו פשוט לוקחים את זה כמובן מאליו, וזה לא בלתי נמנע היסטורית. זה נכון לחברות אחרות וזה אחד הדברים שקל לנו להסתדר עם הרבה אנשים, למשל עם היפנים שפיתחו מערכת מקבילה מאוד של איפוק רגשי בשוגונאט טוקוגובה ולשמור על כך. יְוֹם.

אבל נראה לי שאנחנו באמת חיים, היינו בארבע מאות שנים של סופרוזין, של טמפרנטיה ואנחנו לוקחים את זה כל כך כמובן מאליו שאנחנו אפילו לא שמים לב לזה, אבל זה למעשה חריג מבחינה היסטורית ועלינו לשים לב לזה. זה ואנחנו כנראה צריכים, למעשה, להבין שזה היבט, היבט רגשי של הרנסנס, כי זה מגיע לאירופה, סוג של ריסון עצמי מגיע לאירופה עם הרנסנס אז זה, למעשה, במקורותיו תחייה מודעת לעצמה של המעלות היווניות והרומיות, למרות ש... ואנחנו שומרים על ההרגלים גם עכשיו, למרות שכבר מזמן שכחנו את המעלות היווניות והרומיות או את העובדה שזו הייתה במקור תחייתן.

אז כמו שאני אומר, כדי לחזור על עצמי, אני חושב שאנחנו חיים בתקופה של סופרוסין הכי עמוק וזוהי ההישרדות החזקה ביותר מהתפיסות העתיקות של גבריות, שאדם לא צריך להפגין רגשות מוגזמים.

ברט מקיי: זה מרתק. ובכן טד, זו הייתה שיחה נהדרת. אני חושב ששאלתי אותך בפעם הקודמת, האם יש מקום שאנשים יכולים ללכת כדי ללמוד על העבודה שלך? או פשוט לבדוק באמזון?

טד לנדון: ובכן, הם יכולים לבדוק באמזון, אני מפרסם תחת JE Lendon, כמה ספרים שם. כמו כן, כמובן, כל המאמרים שלי נמצאים ב-academia.edu, שהוא בחינם, כל מה שאתה צריך לעשות הוא להירשם. מספר עצום של אקדמאים, כמובן, יש שם את הדברים שלהם, אז אם אתה מעוניין במיוחד בדברים שלי על דברים כמו כבוד ספרטני, האופן שבו תפיסות ספרטניות לגבי גבריות היו שונות מאלו שבשאר יוון ב הזמן שלהם. סוג החומר הזה, שפורסם במקומות לא ברורים, נמצא שם בקלות. אמזון עבור הספרים, אבל גם academia.edu עבור המאמרים בנושאים ספציפיים מומלץ מאוד.

ברט מקיי: פנטסטי, אנחנו בטוח נקשר לזה בהערות התוכנית. ובכן טד, תודה רבה על הזמן שלך, זה היה תענוג מוחלט.

טד לנדון: זה תמיד מקסים ואני מקווה שחזרת אלי שוב, תודה רבה.

ברט מקיי: האורח שלי היום היה טד לנדון, הוא פרופסור לקלאסיקות באוניברסיטת וירג'יניה, השם המקצועי שלו הוא JE Lendon, זה השם תחתיו הוא כותב, אז אם אתם מחפשים עבודות שלו, חפשו את JE Lendon. יש לו ספר באתר Amazon.com, חיילים ורוחות הוא ספר נהדר לבדוק. הכל עוסק בקרב ביוון העתיקה וברומא, בהתפתחותו, בפילוסופיה שמאחוריו. כמו כן, תמצא רשימה מלאה של המאמר שלו שפרסם בחינם ב-academia.edu, חפש את JE Lendon. יש לו מאמר על גבריות ספרטנית וגם על כבוד רומי. כמו כן, אתה יכול למצוא קישור למשאבים שבהם אתה יכול להעמיק בנושא זה על ידי מעבר להערות התוכנית שלנו, וזה ב-aom.is/virtus.

ובכן זה מסכם עוד מהדורה של הפודקאסט Art of Manliness, לעוד טיפים ועצות רבות, הקפד לבדוק את אתר Art of Manliness בכתובת artofmanliness.com ואם אתה נהנה מהמופע הזה ויש לך משהו מזה, אני' אודה אם תיתן לנו ביקורת ב-iTunes או ב-Stitcher, רק קחו דקה, עוזר לנו מאוד. כמו תמיד, תודה על התמיכה שלך ועד לפעם הבאה, זה ברט מקיי אומר לך להישאר גברי.